בסדרת הכתבות “עובר על החוק” אנחנו מפרקים את תקנון האירוויזיון ובודקים מה באמת עומד מאחוריו. והיום חוק שעבר הרבה תהפוכות ולא מפסיק להשתנות, החוק שאוסר או מותיר דגלים על הבמה ובאולם.
אירוויזיון 2026, כמו אלו שקדמו לו, לוו בסערות הבלתי פוסקות סביב הקריאות להדחת ישראל מהאירוויזיון וההאשמות החוזרות ונשנות על עבירות על חוקי התחרות. לאור כך הבנתי שהגיע הזמן לעצור, לעשות סדר, ולהבין מה החוקים האלה אומרים באמת. בדיוק בשביל זה נולדה סדרת הכתבות הזו. בכל פעם נצלול יחד לחוק אחד של התחרות, נבחן את ההיסטוריה שלו, נבין את הסיבה המקורית שבגללה הוא נכתב, ונבדוק האם הוא עדיין רלוונטי לעולם המוזיקה של ימינו.
לאחר שחזיתי במו עיניי בכאוס המוחלט סביב מה שמותר ואסור להכניס לאולם, והשינויים הבלתי פוסקים של איגוד השידור האירופי שמשגעים את המעריצים והמשלחות בכל שנה מחדש, הבנתי שסדרת הכתבות “עובר על החוק” רלוונטית מתמיד, ושמאחורי הקלעים של התחרות מסתתרת מלחמה של ממש על ייצוג, סמלים וזהות. אם בפרקים הקודמים חשבנו שחוקים יבשים יכולים לייצר דרמות גדולות, הפעם נעבור על חוק שמשנה את פניו כמעט בכל תחרות ומייצר פרובוקציות חוזרות ובלתי פוסקות, גם בתוך הקהל וגם ישירות על הבמה. החוק הכי צבעוני, שמסתיר בתוכו צד אפל, חוק הדגלים.
@euromix.co.il
עריכה: נתן פישלר
מראשית ימי התחרות ב-1956 ועד לתחילת שנות האלפיים, לא היה כלל אזכור לדגלים בספר החוקים של איגוד השידור האירופי (EBU). הקהל פשוט הביא איתו דגלי מדינות כדי לעודד, והכל התנהל על מי מנוחות. כמובן שאמנים תמיד מצאו דרכים לעורר פרובוקציה, כמו נציגי ישראל מלהקת פינג פונג, שהניפו דגלי סוריה באירוויזיון 2000 או להקת הטארי (Hatari) שהניפה דגלי פלסטין באירוויזיון בתל אביב (עליהם כבר דיברנו בהרחבה בפרק 3: “בלי פוליטיקה”). העניינים התחילו להסתבך עם כניסתו של מצעד הדגלים באירוויזיון 2013 במאלמו. המטרה הייתה חיובית ומאחדת, על מנת ליצור מעין פתיחה אולימפית ומרגשת לגמר, אך עד מהרה הבמה הזו הפכה למוקד של מסרים פוליטיים ואישיים.
הרשימה השחורה של 2016
לקראת אירוויזיון 2016 בשטוקהולם, ה-EBU החליט לעשות סדר ופרסם לראשונה מסמך נהלים רשמי. המסמך התיר הכנסת דגלים של המדינות המשתתפות, דגלי חברות באו”ם, דגל האיחוד האירופי ודגל הגאווה הרשמי, שהוגדר אז כסמל לסובלנות. מנגד, המסמך אסר על כל דגל אזורי, בדלני או שנוי במחלוקת. הרשימה השחורה כללה בין היתר את דגל פלסטין, קוסובו, חצי האי קרים, ויילס וסקוטלנד. המסמך המקורי שדלף לרשת אף כלל בטעות את דגל חבל הבסקים לצד דגל ארגון דאעש כדוגמאות לדגלים אסורים, מה שיצר תקרית דיפלומטית חריפה מול ספרד ודרש התנצלות פומבית ומיידית מהמארגנים.
בעקבות הנהלים החדשים הללו, האכיפה הפכה לנוקשה במיוחד. אנשי אבטחה באולמות קיבלו הוראה לחפש ולהחרים דגלים אסורים בכניסה לאולם ללא שום אפשרות החזרה לבעליהם. מעבר לכך, הובהר לפני התחרות כי צופים בקהל שיתנגדו להנחיות או שינסו להבריח פנימה דגלים אסורים, יסתכנו בסילוק מיידי מהאולם על ידי כוחות האבטחה ללא כל זכות להחזר כספי.
החרגות ודגלי ילידים
עד שנת 2024, אמנים הצליחו להציג דגלים מסוימים במצעד הדגלים כל עוד הם עמדו בהחרגות הספציפיות של ה-EBU. באירוויזיון 2023 בליברפול למשל, הנציג האיטלקי מרקו מנגוני (Marco Mengoni) צעד בגאווה עם דגל איטליה ביד אחת ודגל הגאווה הרשמי ביד השנייה, מחזה שהתקבל באהבה. באותה שנה נוצרה גם החרגה מרתקת וביזארית עבור אוסטרליה. בחוק האוסטרלי ישנם שלושה דגלים לאומיים רשמיים, ביניהם דגל הילידים (האבוריג’ינים) ודגל תושבי מצר טורס. מכיוון שמדובר בדגלי לאום לכל דבר ועניין המאושרים ומוכרים על ידי ממשלת אוסטרליה, ה-EBU הסכים לאשר אותם. כך ראינו את חברי להקת וויאג’ר (Voyager) צועדים במצעד הדגלים ואוחזים בדגל אוסטרליה הסטנדרטי יחד עם דגלי הילידים. בזמן שדגלי זהות ואזורים אירופיים הוחרמו, אוסטרליה חגגה את הגיוון שלה בשידור חי תודות לסטטוס החוקי של הדגלים במדינתם.
אפס סובלנות וסערת נמו
אבל אז הגיעה שנת 2024 במאלמו שהייתה, כמו בתחומים רבים נוספים, נקודת שבירה מוחלטת. בשל המתיחות הגיאופוליטית והביטחונית סביב המלחמה בישראל, ה-EBU החיל מדיניות של “אפס סובלנות”, ביטל את כל ההחרגות, ואסר על המשלחות להכניס לגרין רום ולמצעד הדגלים כל דגל שאינו דגל לאום רשמי של המדינות המשתתפות. המשמעות של החוק הזה הייתה איסור פתאומי על דגלי זהות ספציפיים. אריק סעדה (Eric Saade) השוודי עורר סערה כשהופיע בחצי הגמר עם כאפייה כרוכה על ידו וספג גינוי פומבי. במקביל, נמו (Nemo) שייצג את שווייץ, גילה שלא יוכל לצעוד עם הדגל הא-בינארי במצעד הדגלים. נמו הבריח את הדגל לאולם בסתר בתוך הבגדים, ולמרות הכל הניף אותו במצעד הדגלים.
רגע לפני אירוויזיון 2025, איגוד השידור האירופי נאלץ לספק הבהרות פומביות בעקבות הלחץ והזעם שהצטברו מאז הסערה של נמו במאלמו ולאחר לחץ עצום שהופעל עליהם מצד רשת הטלוויזיה ההולנדית. בתגובה רשמית ששחרר האיגוד לכלי התקשורת, אושר כי מדיניות הדגלים אכן הוחמרה והפכה לנוקשה אף יותר. ההנהלה הבהירה באופן סופי כי במרחבים הרשמיים והמצולמים, כמו הגרין רום ומצעד הדגלים, יותרו אך ורק דגלי הלאום הרשמיים של המדינות המשתתפות באותה שנה. התגובה הזו למעשה חסמה כל ניסיון של אמנים להביע זהות אישית, ונראה שמדיניות “אפס הסובלנות” הפכה מצעד זמני לתקן רשמי וקבוע.
המהפך המסחרי של וינה
הביקורות הקשות שספג איגוד השידור האירופי הובילו לשינוי קיצוני בגישה לקראת אירוויזיון 2026 בווינה. המארגנים הודיעו כי כל דגלי העולם, כולל דגלי פלסטין וכל דגלי הזהות למיניהם, יהיו מותרים באולם עבור הקהל, אך תחת טוויסט מפתיע. בתואנה של עמידה בתקני בטיחות אש מחמירים של האולם בווינה, נאסר על הקהל להביא דגלים מהבית שאינם עומדים בתקן. במקום זאת, מארגני התחרות דרשו מהמעריצים לקנות דגלי פלסטין ואת כל שאר דגלי העולם בהזמנה מראש בלבד, בעוד שדגלי המדינות המשתתפות בתחרות היו זמינים באולם עצמו או לחילופין, לבוא עם דגל מהבית והוכחה לכך שהדגל עומד בתקן.
המהלך הזה הפך את המארגנים למונופול שמרוויח כסף ממכירת דגלים שעד לא מזמן צונזרו באגרסיביות. פתאום, כשזה מכניס כסף לקופה, כמעט כל דגל הפך למותר. צוות יורומיקס ניסה למצוא דגל ישראל העומד בתקן הזה אך ללא הצלחה. אם תהיתם כמו עלו הדגלים, דגל קטן, כזה על מקל עלה כ-25.6 שקלים ודגל גדול (כמו אלו שקונים בסטוק בחמישה שקלים) כ-46 שקלים.
למרות שהקהל מורשה היום להניף את כל דגלי הזהות בחופשיות לאחר רכישתם מראש דרך ההפקה, הכללים עבור האמנים והמשלחות נותרו נוקשים ומחמירים בכל הנוגע למרחבים הרשמיים כמו הבמה והגרין רום.
האם חוק הדגלים באמת הכרחי?
למרות כל הכאוס שנוצר, אני סבור שהחוק הזה הכרחי, אבל צריך למסגר אותו קצת אחרת. איסור על הכנסת דגלים של מדינות שאינן משתתפות בתחרות הוא צעד לגיטימי ומובן בעיניי. אמנם, כשסיקרתי את התחרות מהשטח באולם בווינה וראיתי פתאום את דגל בהוטן מתנוסס בקהל, זה היה רגע מאוד מרגש. בהוטן היא מדינה שמחה שממש השבוע קיימה את קדם האירוויזיון הראשון שלה ובחרה נציג לאירוויזיון אסיה. עם זאת, המתיחות הפוליטית סביב התחרות יכולה לצאת משליטה בקלות, ולכן אני רואה צורך ממשי באיסור על דגלי מדינות חיצוניות.
באשר לדגלים אחרים, אני מודה שאני די חלוק. האם באמת יש צורך להניף את דגלי הגאווה הספציפיים באירוויזיון? המקום הזה ממילא פתוח ומקבל, ואין צורך להילחם בו על מעמד הקהילה הגאה, כך שאני לא רואה צורך קיומי להניף שם את הדגלים הללו. מתן אישור חופשי לכל דגל רק יכול לפתוח פתח לעוד קבוצות פוליטיות בעולם לנסות להפוך את הבמה הגדולה ביותר בעולם לזירת התנגחות פוליטית.
מה דעתכם על חוקי הדגלים? ואיזה חוק מהתקנון תרצו שנפרק בפרק הבא של ‘עובר על החוק’? כתבו לנו בתגובות!
סדרת הכתבות עובר על החוק:
פרק 3: למה אסור לערב פוליטיקה באירוויזיון?
פרק 4: מאיזה גיל מותר להשתתף באירוויזיון?
תחרות האירוויזיון לשנת 2026 התקיימה בעיר וינה שבאוסטריה, בעקבות זכייתה של המדינה באירוויזיון 2025 עם השיר “Wasted Love” בביצוע ג’ייג’יי (JJ). התחרות נערכה בהיכל “Wiener Stadthalle”, ההיכל המקורה הגדול ביותר באוסטריה, כשחצאי הגמר התקיימו ב-12 וב-14 במאי והגמר ב-16 במאי. זו הייתה הפעם השלישית שבה וינה אירחה את האירוויזיון, אחרי שאירחה בעבר ב-1967 וב-2015.
רוצים להישאר מעודכנים? רוצים לקבל את כל חדשות האירוויזיון ישירות לטלפון הנייד ברגע פרסומם? לחצו על הפעמון הכחול המופיע בצד ימין למטה – וכל פעם שתצא ידיעה חדשה הקשורה לאירוויזיון – אתם תהיו הראשונים לדעת!
אימייל: [email protected]
טלפון: 050-9441919
כתב ויוצר תוכן באתר EuroMix, המביא פרשנות תרבותית לעולם האירוויזיון. טלאור הוא דור שני לחובבי אירוויזיון, שגדל במסיבות צפייה בתחרות בבית אמו. אירוויזיון 1999, בגיל 5 בלבד, היה האירוע שעיצב את אהבתו לתחרות. בוגר תואר בתרבות – יצירה והפקה, טלאור משלב בכתבותיו ידע אקדמי עם אהבה לפופ וטראש, ומעריך הומור ורפרנסים בשירי התחרות. הוא מתמחה בסיקור מנקודת מבט תרבותית-חברתית ומספק ניתוחים מעמיקים.
מחוץ לעולם האירוויזיון, טלאור מנהל תוכן ומדיה עצמאי, יועץ לימודים וסגן ראש המחלקה ללימודי אמנות במכללת ספיר.
עודכן לאחרונה בתאריך 14 באוגוסט 2026 10:08 על ידי טלאור פישלר
