בימים בהם ישראל נאבקת במשטר הדיקטטורי באיראן, חזרנו אל הרגעים שבהם האירוויזיון הפך לזירת קרב: מהנבואה של להקת טיפקס על איום הגרעין, דרך הלעג לפוטין ולוקשנקו, ועד הכאב של “הוריקן”.
תחרות האירוויזיון מתגאה כבר כמעט שבעה עשורים בהיותה אירוע “א-פוליטי” טהור, בועה מנצנצת של גליטר, מכונות עשן ודוז פואה. אבל ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שכאשר התותחים רועמים, והאיום הקיומי מרחף באוויר – המוזות ממש לא שותקות. מביקורת נוקבת על מנהיגים אכזריים, דרך נבואות זעם, עיבוד של טראומות לאומיות ועד כמיהה נואשת לשלום – כך הפכה במת האירוויזיון לזירת הקרב המוזיקלית של העולם החופשי.
נבואת הזעם הישראלית: האצבע על הכפתור
הרבה לפני שהאיום האיראני הפך למלחמה גלויה, הייתה זו להקת טיפקס שזיהתה את הסכנה והביאה אותה לבמת האירוויזיון בהלסינקי, בשנת 2007. השיר שלהם, “Push the Button” (“ללחוץ על הכפתור”), נכתב בשיא תקופת נשיאותו של מחמוד אחמדינג’אד באיראן, כשהאיום הגרעיני הפך מוחשי מתמיד. קובי אוז ולהקתו עלו לבמה עם טקסט נוקב ובועט, שתיאר עולם הנתון לחסדיו של מנהיג מטורף וקיצוני: “He’s gonna push the button” (הוא עומד ללחוץ על הכפתור) ו-“I don’t wanna die” (אני לא רוצה למות).
איגוד השידור האירופי (ה-EBU) נכנס אז לפאניקה. נשמעו קריאות לפסול את השיר בטענה שהוא פוליטי מדי, אך טיפקס התעקשו שהם שרים על חרדה קיומית כללית. אמנם השיר לא העפיל לגמר באותה שנה, אך בהאזנה כיום, ב-2026, הוא מצמרר מאי פעם. טיפקס בעצם שרו את המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים ממש עכשיו – המאבק מול שלטון רדיקלי שמחזיק מדינה שלמה, ואזור שלם, כבני ערובה.
כשהבמה הופכת לנשק נגד פוטין ודיקטטורים
אם יש מדינה אחת שספגה את מרב האש המוזיקלית בשני העשורים האחרונים, זו רוסיה. מדינות מזרח אירופה השתמשו באירוויזיון שוב ושוב כדי לאותת לעולם על הסכנה ממוסקבה.
הדוגמה הבוטה והסאטירית ביותר הגיעה מקרואטיה ב-2023. להקת Let 3 עלתה לבמה בליברפול עם השיר “Mama ŠČ!” וסיפקה הופעת אוונגרד כאוטית שכללה טילים, תחתוני סבא, והתייחסות למנהיג שהוא “פסיכופט קטן” ו”פסיכופט תנין”. המעריצים ברחבי אירופה הבינו מיד את הרפרנס העוקצני לדיקטטור ממוסקבה ולנשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו (שהעניק לפוטין טרקטור אמיתי כמתנה ליום הולדתו ה-70). זו הייתה סאטירה אדירה על אבסורד המלחמה ועל שליטים ששולחים חיילים למותם בעודם משחקים בכלי משחית.
מוקדם יותר, בשנת 2009 – שנה בלבד לאחר מלחמת רוסיה-גאורגיה, כשהתחרות התארחה דווקא במוסקבה – ניסתה גאורגיה לשלוח את ההרכב Stefane & 3G עם השיר “We Don’t Wanna Put In“. משחק המילים המבריק (“אנחנו לא רוצים את פוטין”) לא עבר את מסננת ה-EBU, שדרש לשנות את המילים. הגאורגים סירבו להיכנע לצנזורה ופרשו מהתחרות בגאווה. וכמובן, אסור לשכוח את המלכה האוקראינית ורקה סרדוצ’קה (Verka Serduchka) מ-2007, שעם כוכב כסף ענק על הראש הטריפה את אירופה עם השורה שרבים שמעו כ-“Russia Goodbye” (למרות שהתעקשה שזה בכלל “Lasha Tumbai” במונגולית).
לשיר את הכאב והטראומה על הבמה הגדולה
לפעמים, מלחמה לא מגיעה לבמה כסאטירה נושכת, אלא כזעקה של כאב טהור וחשוף. ב-2016, ג’מאלה (Jamala) האוקראינית ניצחה בתחרות בשוודיה עם השיר “1944“. השיר נפתח בקולות יבבה מסורתיים וסיפר את סיפור גירוש הטטרים מחצי האי קרים על ידי משטרו של סטלין (“כשהזרים באים… הם הורגים את כולכם“). למרות שהיה מדובר לכאורה באירוע היסטורי, ההקשר לפלישה הרוסית העכשווית לקרים (ב-2014) היה ברור לכל חובב ולכל שופט. זה היה שיר מלחמה נטול טנקים, שהכה ישר בבטן הרכה של אירופה.
גם אנחנו בישראל נאלצנו להשתמש בבמת האירוויזיון כדי לעבד את הטראומה הלאומית שלנו. אחרי מתקפת הטרור האכזרית של ה-7 באוקטובר ומלחמת “חרבות ברזל”, ישראל שלחה למאלמו את עדן גולן. לאחר מאבק ארוך וצנזורה נוקשה מצד ה-EBU, השיר המקורי “October Rain” (בעברית: גשם אוקטובר) עבר שינויי מילים עד שהפך ל-“Hurricane“. עדן לקחה את השיר שכתבו קרן פלס, סתיו בגר ואבי אוחיון ואת השבר הלאומי, את הכאב העצום על האובדן ואת המלחמה על הבית, ונתנה הופעה בלתי נשכחת לבלדת הישרדות עוצמתית. למרות קריאות הבוז של המפגינים הפרו-פלסטינים באולם, הביצוע הוכיח שהקהל האירופי בבית מרגיש את האמת – וזיכה אותה בניקוד חסר תקדים בהצבעות הקהל.
מלחמות כמשל – וחיפוש נואש אחר שלום
לא כל אזכור של מלחמה בתולדות התחרות היה קודר. למעשה, הלהיט הגדול והמפורסם ביותר שיצא מהאירוויזיון בכל הזמנים – “Waterloo” של להקת אבבא (ABBA) (שוודיה 1974) – משתמש באחד הקרבות העקובים מדם בהיסטוריה של אירופה (תבוסתו הסופית של נפוליאון) כמטאפורה קלילה, קופצנית ופופית לחלוטין לכניעה חסרת תנאים בפני האהבה.
אך אל מול המטאפורות ושירי המחאה, האירוויזיון תמיד השתדל לספק גם קרן של תקווה בעיתות משבר. בשיאה של המלחמה הקרה (1982), כשאירופה הייתה חצויה במסך הברזל והאיום הגרעיני העולמי הפחיד את כולם, עלתה נערה גרמניה צעירה בשם ניקול (Nicole). היא ישבה על הבמה עם גיטרה לבנה בלבד, ושרה בפשטות ובכנות את “Ein bißchen Frieden” (בעברית: מעט שלום). היא זכתה בניצחון סוחף שהוכיח שלפעמים, מול רעש התותחים והאיומים הפוליטיים, כל מה שאנשים רוצים לשמוע זו מנגינה שקטה של נחמה.
המנגינה של החופש
היום, כשישראל ניצבת יחד עם בנות בריתה בחזית המאבק מול שלטון האימים של איראן, ההיסטוריה של האירוויזיון מזכירה לנו שמוזיקה ותרבות הם לעולם לא מנותקים מהמציאות. התחרות הזו היא המראה של אירופה והעולם החופשי. כשאנחנו מייחלים להכרעת הדיקטטורה באיראן, אנחנו עושים זאת גם למען האזרחים והאזרחיות שם שחיים תחת פחד ודיכוי. מי יודע, אולי ביום שבו איראן תהיה חופשיה באמת, הניצחון של העולם החופשי לא ייחגג רק ברחובות טהראן, אלא גם בשיר חדש של תקווה, חופש ואהבה, על במת המוזיקה הגדולה בעולם.
רוצים להישאר מעודכנים? רוצים לקבל את כל חדשות האירוויזיון ישירות לטלפון הנייד ברגע פרסומם? לחצו על הפעמון הכחול המופיע בצד ימין למטה – וכל פעם שתצא ידיעה חדשה הקשורה לאירוויזיון – אתם תהיו הראשונים לדעת!
אימייל: [email protected]
מחפשים צילום ברית? בחרו רק ב- LaVie Photography!
עודכן לאחרונה בתאריך 2 במרץ 2026 10:22 על ידי טליה רביב
