מתחת לקסם האירופאי החגיגי של וינה, הסתתרה השנה מציאות רחוב אבסורדית ומפתיעה. ממחאות הזויות ועד רגעי סולידריות מחממי לב בבירה האוסטרית, זהו יומן מסע אישי שמסכם את מה שבאמת קרה מחוץ לאולם התחרות.
צילום: טלאור פישלר
אחרי כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות, לטוס לאירוויזיון 2026 הרגיש קצת כמו להיכנס לשדה מוקשים מלודי. הרי אי אפשר באמת לנתק את הפוליטיקה מהמוזיקה, בטח לא כשאתה מסתובב ברחובות וינה עם צעיף כחול לבן ומיקרופון של יורומיקס ביד. הגעתי לשם מוכן לקרב, דרוך לכל הפגנה ומזומן לכל שריקת בוז. אבל המציאות, כמו שתכף תגלו, החליטה לכתוב לעצמה תסריט קצת אחר. תסריט שהוא הרבה יותר הזוי, לפעמים ממש קורע מצחוק, ובין לבין גם די מחמם את הלב. הפעם החלטתי לשים את הדיווחים החדשותיים הרשמיים בצד ולשתף אתכם בזווית הקצת יותר צינית שלי. אז הנה הצצה אישית ונטולת פילטרים לארבעה סיפורים של מה באמת קרה שם בחוץ, כשניסיתי לנווט בין אקטיביסטים שמחלקים סוכר למען האנושות, לבין אנשים טובים שפשוט רצו לחגוג איתנו.
המהומה שלא הייתה בשטיח הטורקיז
לאורך השהות כולה יכול להיות שאני חיפשתי את הכאוס, יכול להיות שהוא חיפש אותי, אבל במקרה הספציפי הזה, חד משמעית אני חיפשתי אותו. אחרי שטיח הטורקיז של השנה שעברה שהיה פחות או יותר מפגן הצדעה של דגלי פלסטין לאורך כל המצעד, ועם הזיכרון של יובל רפאל שנאלצה להיעדר מחלקים מסוימים ממנו רק כדי להימנע מתקריות, הגעתי השנה דרוך. באתי מוכן לקרב, חיפשתי את הדגלים, ציפיתי לשריקות הבוז ולמען האמת, הופתעתי לטובה. לא ממש מצאתי את כל הכאוס הזה.
אך בכל זאת לא היה מצב שקט לחלוטין, כשתפסתי את מקומי בשטיח הבחנתי בצד העין בשתי נשים, אמא ובת לדעתי מבריטניה, להן ציור של דגל פלסטין בתוך לב קטן על הלחי. ברגע שנועם בתן עלה על הבמה, הייתי מוכן לתעד כל ציוץ וכל שריקת בוז שתצא לקהל מהפה. אך למרבה הפלא, חוץ מהן, היו שם אולי כמה קריאות בוז קטנות מפה ומשם, אך לחלוטין לא חווינו את סרט האימה שיובל רפאל נאלצה לחוות בשנה שעברה
אבל היי, כל אירוע שמתרחש בשבוע האירוויזיון חשוב לסקר, ולכן גם מצב זה תועד בשבילכם. אז כמחווה של תודה והערכה לזוג הנהדר הזה, כתבנו היקר נטע גפן ואני החלטנו להעניק להן הופעה פרטית. נעמדנו ממש מאחוריהן ופצחנו בשירה ספונטנית בקולי קולות ועם רמת זיופים שאפילו קפריסין עוד לא שמעה. שרנו בגאווה את “New Day Will Rise” של יובל רפאל. היינו שרים להן את “מישל“, אבל אנחנו פשוט לא יודעים צרפתית.
רגע אחרי שהסתיימה הקומדיה הזאת והשטיח קופל, בתוך כל המורכבות הפוליטית המתישה שמלווה את התחרות השנה, קרה משהו שהצליח, באמת וללא טיפת ציניות, לחמם לנו את הלב. פגשנו בחור צעיר מאיראן, שנמלט מהמדינה שלו לפני כשנתיים ומצא מקלט בווינה. הוא קלט אותנו מרחוק עם דגל ישראל, ובמקום לסנן קללה או לסובב את הראש כמו שאולי התרגלנו לצפות, הוא לא היסס ופשוט ניגש אלינו עם חיוך ענק.
“עם ישראל חי”, הוא זרק לנו בעברית שהשאירה אותנו בהלם. הוא סיפר לנו על האהבה הגדולה שלו לישראל ועל התקווה העמוקה שלו שיום אחד המציאות הבלתי אפשרית הזאת תשתנה, ושנוכל להיפגש כולנו, ישראלים ואיראנים על אדמת איראן. אחרי כל החיפושים אחרי דרמות, זה היה רגע אחד עוצמתי שבו דגל אחד הצליח לחבר בין אנשים שבאופן רשמי המדינות שלהם הן אויבות מושבעות, אבל הלב שלהם מסתבר, מדבר בדיוק באותה שפה.
שדרת ההפגנות ותרופות להעלאת המודעות
אם בסיפור הקודם אני זה שחיפש צרות, הפעם הן לגמרי מצאו אותי ביום אחר לגמרי. יצאנו מהיורו וילג’, ופתאום קלטנו מרחוק שני דגלי פלסטין ענקיים מתנופפים באוויר. כישראלים טובים, מיד נכנסנו לנוהל, התקרבנו כדי לצלם ולשלוח לחבר’ה בארץ שיראו עם מה אנחנו מתמודדים פה. אבל ככל שהתקרבנו, הבנו ששני הדגלים האלה שייכים בכלל לאיזה אדם אקראי שפשוט סוחב עגלה ברחובות וינה. לא הפגנה, לא זעם קדוש, סתם בחור עם עגלה, שתוך כמה דקות פשוט נעלם מהמקום והשאיר אותנו עם מצלמות פתוחות וללא אייטם.
אבל בדיוק באותו מקום, בצד אחד של הרחוב, חיכתה לנו הפגנה אחרת. ראינו שם דגלי פלסטין ודוכנים צהובים עם שלטים בסגנון של יהודים וערבים נגד פגיעה בזכויות אדם. התחקיר המעמיק של צוות יורומיקס בשטח גילה סיפור קצת יותר מורכב מסתם עוד הפגנה נגדנו. משיחה עם אחת המארגנות במקום, שממש לא היה לה מושג שאנחנו ישראלים, התברר שזה בכלל ארגון זכויות אדם מקומי בווינה, כזה שמשתמש בסמלים צהובים שמזכירים קצת יותר מדי ויזואלית את הטלאי הצהוב, עם נר וגדר תיל שעוטפת אותו. הארגון הזה מתעסק ביום יום שלו בעיקר בפוליטיקה פנימית של אוסטריה, ונאבק נגד הממשלה וגורמי ימין קיצוני במדינה בשנה וחצי האחרונות.
איך הבנו את זה? כי גולת הכותרת על השולחן שלהם הייתה ערימה של תרופות. קופסאות של כדורים בשם אמנסטיל 500 מ”ג. לפי האריזה, מדובר בתרופה נגד אובדן זיכרון שנועדה לחזק את האנושיות, זכויות האדם ושלטון החוק. מסתבר שלפני כשנה וחצי היו בחירות באוסטריה, והם הוציאו את הכדורים האלה כדי לחלק לפוליטיקאים מימין בניסיון נואש להעלות להם את “רמת המודעות לאנושיות”. אני מניח שפשוט נשאר להם סטוק עצום מהקמפיין ההוא, וזה נראה להם כמו רעיון ממש מתאים להביא את השאריות ולחלק אותן. הצצתי פנימה וגיליתי שזה בעצם קופסאות של טיק טק שארוזות כתרופה, כולל עלון לצרכן שמודיע שמדובר בתרופה פיקטיבית. מה שעוד יותר מצחיק, זה שאם לוקחים בחשבון שעברה שנה וחצי מהבחירות ההן, הטיק טק הזה כנראה כבר ממש פג תוקף.
מיד לאחר שסיימנו בבית המרקחת הפוליטי הזה, נתקלנו בתחנה הבאה באותו צד של הרחוב, מיצג אומנותי של צלם פלסטיני. הוא הציג שם כל מיני תמונות קשות לצפייה מתוך עזה, כשלצידן ברקודים לסריקה והסברים עם בקשות מפורשות לתרומות. מעבר חד מציניות של טיק טק פג תוקף לתצוגה ויזואלית שמבקשת ממך לפתוח את הארנק.
ואז, ממש בזווית העין, בתוך כל הטירוף הזה, פתאום קלטנו דגל ישראל. דגל כחול לבן מתנופף בגאווה, אבל הוא לא היה לבד. מסביבו ומאחוריו היו המון דגלים אחרים, דגלי איראן החופשית. אחרי שבהפגנות הקודמות שמרנו על פרופיל נמוך ולא חשפנו מאיפה אנחנו, הפעם הרגשנו מספיק בטוחים כדי להוציא את צעיף דגל ישראל שלנו. ניגשנו לשוחח איתם, והתגובה הייתה מחממת לב ברמות. ברגע שאחת המפגינות האיראניות קלטה את הצעיף ושמעה שאנחנו צוות מישראל, היא פשוט עטפה אותנו בחיבוק ענק והודתה לנו. היא סיפרה שהם נוהגים לעמוד ולהפגין שם אחת לכמה ימים כדי להראות תמיכה וסולידריות במאבק נגד המשטר באירן. ומה לגבי ההפגנה המבולגנת מעבר לכביש? לדבריה, הם התייצבו שם הפעם רק כתגובת נגד לנוכחות האיראנית התומכת ולכבוד האירווזיון.
זה היה רגע אחד של שפיות וחיבוק אמיתי, ברחוב שבו בצד אחד נותנים לך טיק טק פג תוקף בשם האנושיות, ובצד השני מציעים לך חברות אמת.
אנשים טובים באמצע הדרך
הסיפור הזה מתחיל בכלל בריצת אמוק. יצאנו מחזרת המשפחות של חצי הגמר השני, ולינדה למפניוס ופטה פארקונן (Linda Lampenius & Pete Parkkonen), נציגי פינלנד, היו אמורים לעלות להופיע ביורו וילג’. כתבתנו האהובה טליה רביב פיתחה אובססיה קלה לצמד הזה, והיא פשוט הריצה אותנו ברחבי וינה כאילו אנחנו בגיבוש לסיירת רק כדי להספיק לראות אותם. (ספוילר, היא לא הספיקה).
וככה, אחרי מרתון וינה לעצלנים, מצאתי את עצמי על אוטובוס, מתנשם ומתנשף, כשצעיף ישראל עדיין מונח לראווה על הצוואר שלי. לפתע, הרגשתי טפיחה על הכתף. הסתובבתי, ובחור אקראי אומר לי באנגלית, “אם אתה מחפש את ההפגנה למען ישראל, זה ממש פה”. לא חשבתי פעמיים. סיננתי לעבר הצוות “ביי, אני בהפגנה”, וקפצתי החוצה מהאוטובוס.
נחתתי בדיוק בזמן. התרגשתי לראות כמות אדירה של דגלי ישראל שפשוט צועדת לכיווני, ומיד נבלעתי פנימה והצטרפתי אליהם. במקום עוד אירוע פוליטי כבד, הפלאש מוב הזה, שצבע את כיכר מריה תרזה בכחול ולבן, היה כולו שירה, ריקודים ושמחה מתפרצת, בלי יותר מדי נאומים מתישים שאף אחד לא באמת מקשיב להם.
בתוך כל הקרנבל הזה פגשתי באופן אישי את איבו הרצל (Ivo herzel), המארגן של כל היופי הזה. איבו הוא בכלל בחור לא יהודי שחי בווינה, פעיל חברתי שפשוט לקח על עצמו משימה להשמיע את הקול הישראלי ולתמוך בנו בכל הזדמנות. התגלה מולי בחור חברותי בטירוף, חיובי, חייכן, והקטע הכי טוב, הוא היה עטוף בדיוק באותו צעיף ישראל-אירוויזיון כמוני.
ברור שהצטלמנו יחד, וברור שרקדנו. תוך כדי, היה לו ממש חשוב שאעביר מסר לקוראים שלנו בארץ. הוא ביקש שתדעו שיש מי שאוהב אתכם, מחבק אתכם, מתרגש בשבילכם ומחכה לראות אותנו מצליחים בענק באירוויזיון.
אני לא אומר שזה אך ורק בזכותו, אבל יש מצב סביר מאוד שהברכה והאנרגיות של איבו הן אלו שסידרו לנו בסוף את המקום השני.
View this post on Instagram
סונג פרוטסט: כשהקומוניזם פגש את האבסורד
אחרי שהרמנו בכיכר עם איבו והדגלים שלנו, חזרנו לאותה נקודה בדיוק 24 שעות אחרי. הפעם הגענו למה שהיה אמור להיות האירוע של השנה, הפגנת הסונג פרוטסט. היה סביב ההפגנה הזאת כל כך הרבה רעש ברשת, התארגנו אליה נפשית, וידעתי מראש שאני הולך להתייצב שם ולראות את הטירוף בעיניים.
הגעתי, ואיך לומר בעדינות, די התאכזבתי. ציפיתי להמונים זועמים, אבל בפועל היו שם בערך 350 איש, שזה באופן אירוני פחות או יותר אותו סדר גודל של הפלאש מוב השמח שלנו מאתמול. מה שכן, האווירה הייתה שונה לחלוטין. במקום ריקודים, קיבלנו יריד פוליטי מדכא עם דוכנים, מיצגים, ובעיקר המון פעילים שעוברים פיזית בתוך הקהל עם קופות צדקה ודורשים תרומות לארגון החרם על ישראל. בגלל כל ההייפ המוקדם ברשת, הגיעו למקום עשרות אנשי תקשורת וצלמים. הנוכחות הדלילה של המפגינים יצרה סיטואציה קורעת מצחוק, שבה הכתבים פשוט לא מצאו את מי לראיין, ובשלב מסוים התחילו לראיין אחד את השני רק כדי למלא זמן שידור ולהצדיק את המשכורת היומית שלהם.
החלטתי לגשת לדוכנים כדי להבין מי נגד מי, ונתקלתי בדוכן של פעילים קומוניסטים צעירים. חבר’ה אוסטרים בני 19 שמנסים להרים איזו תנועה חדשה. שאלתי אותם את השאלה המתבקשת, מה הקשר בין קומוניזם למאבק הפלסטיני. “הקומוניזם מקבל את כולם”, הם דקלמו לי בסיסמאות של צופים. ניסיתי לאתגר אותם, והסברתי שהדגל שהם מניפים בגאווה הוא סמל שגורם לישראלים ויהודים להרגיש חוסר ביטחון ופחד ממשי. פתאום הביטחון שלהם התחלף בגמגום. הם ניסו לטעון שזה רק סמל התנגדות, אבל כשהתעקשתי קצת, המסכה נפלה. אחת הפעילות פשוט הסתכלה לי בעיניים והצהירה במפורש שזה ממש לא מעניין אותה אם הנפת הדגל גורמת לישראלים להרגיש רע. אחלה של קבלת האחר.
אבל רגע השיא, או יותר נכון רגע השפל של האבסורד, חיכה לי על הבמה המרכזית. בין הנאומים בגרמנית להופעות של נגנים פלסטינים, עלתה לבמה לא אחרת מאשר דראג קווין. מדובר באישה ביולוגית במקור, מאופרת בכבדות בסגנון ליצני גותי שמזכיר את גוטמיק (gottmik) או דני בירד (danny beard). היא הציגה את עצמה כקווירית נכה לבנה, טרחה לציין שמעולם לא חוותה גזענות, ומיד פצחה במונולוג קללות עסיסי נגד כל מי שמעז לצפות השנה באירוויזיון.
היא צרחה על חברי הקהילה הגאה שלא יעזו להניף את דגל הגאווה בתחרות, והקהל הריע לה בטירוף כשהיא קראה לתמוך בקוויריים פלסטינים בעזה. כן, קראתם נכון. לראות אמנית דראג מופיעה תחת דגלים של תנועות שבמציאות לא מאפשרות טיפת חופש ביטוי מגדרי, ואף היו זורקות אותה מהגג על המקום, היה פשוט בלתי נתפס. זה סיכם בצורה מושלמת את כל ההפגנה הזאת, אוסף של סיסמאות ריקות, אמפתיה סלקטיבית, ובעיקר ניתוק מוחלט מהמציאות.
בסופו של דבר, אם אני צריך לסכם את כל החוויה הזאת, אני יכול להגיד בלב שלם שממש לא היה מפחיד להיות ישראלי בווינה. אפילו כשהיינו פיזית בתוך ההפגנות, השד לא היה נורא כל כך. יכול להיות שאני חיפשתי את הדרמות, יכול להיות שהן חיפשו אותי, אבל האמת היא שברגע שיצאנו מהרדיוס של המחאות, הנושא הזה כמעט ולא הורגש באוויר. נכון, היו פה ושם דגלי פלסטין, אבל זה היה רחוק שנות אור מהרמות והכמויות הפסיכיות שהתרגלנו לחוות בשנתיים האחרונות. הרוב המוחלט של האנשים שפגשתי ברחובות היו חמים במיוחד. גם כשהזדהיתי כישראלי עם צעיף וציוד ממותג, הם פשוט קיבלו אותי בזרועות פתוחות, רקדו איתי, שרו איתי ושמחו איתי כאילו אין שום קונפליקט בעולם. הפוליטיקה כנראה תמיד תישאר, והיא תמיד תמשיך לרדוף אחרי ישראל גם בבועה האסקפיסטית של האירוויזיון, אבל המציאות היומיומית ברחוב הוכיחה שהיא הרבה יותר שפויה, אנושית וחיובית ממה שמנסים לצייר לנו.
אהבתם את הכתבה? תכתבו לנו בתגובות ואלי נעלה סיפורים נוספים.
לפני שאנחנו סוגרים את הכתבה הזאת, אני רוצה לעצור רגע ולהגיד תודה ענקית לכל מי שעקב. תודה על הקריאה, על הצפייה בלייבים שלנו, על התגובות ועל כל האהבה ששלחתם. שמחתי בטירוף להיות השליח שלכם לווינה ולספר לכם בגובה העיניים בלי פילטרים בדיוק מה קרה שם ברחובות. תודה ענקית לצוות המדהים שהיה איתי שם בשטח וסבל את כל הריצות שלי מדוכן לדוכן, וכמובן לצוות שלנו בארץ שתמך בנו מסביב לשעון בצורה פשוט מטורפת. עכשיו, כשכל זה מאחורינו, אני כבר באמת לא יכול לחכות לספר לכם על כל הדברים המשוגעים שהולכים לקרות לנו בשנה הבאה בבולגריה.
אירוויזיון 2026: תחרות האירוויזיון ה-70 תתקיים באוסטריה, לאחר זכייתה השלישית בהיסטוריה עם השיר “Wasted Love”, בביצועו של הזמר ג’יי ג’יי (JJ). זאת תהיה הפעם השלישית שבה התחרות תתארח באוסטריה, לאחר שהתחרות התארחה בה בשנים 1967 ו-2015.
רוצים להישאר מעודכנים? רוצים לקבל את כל חדשות האירוויזיון ישירות לטלפון הנייד ברגע פרסומם? לחצו על הפעמון הכחול המופיע בצד ימין למטה – וכל פעם שתצא ידיעה חדשה הקשורה לאירוויזיון – אתם תהיו הראשונים לדעת!
אימייל: [email protected]
טלפון: 050-9441919
כתב ויוצר תוכן באתר EuroMix, המביא פרשנות תרבותית לעולם האירוויזיון. טלאור הוא דור שני לחובבי אירוויזיון, שגדל במסיבות צפייה בתחרות בבית אמו. אירוויזיון 1999, בגיל 5 בלבד, היה האירוע שעיצב את אהבתו לתחרות. בוגר תואר בתרבות – יצירה והפקה, טלאור משלב בכתבותיו ידע אקדמי עם אהבה לפופ וטראש, ומעריך הומור ורפרנסים בשירי התחרות. הוא מתמחה בסיקור מנקודת מבט תרבותית-חברתית ומספק ניתוחים מעמיקים.
מחוץ לעולם האירוויזיון, טלאור מנהל תוכן ומדיה עצמאי, יועץ לימודים וסגן ראש המחלקה ללימודי אמנות במכללת ספיר.
עודכן לאחרונה בתאריך 4 ביוני 2026 12:45 על ידי אוסקר דיפנטל
אחלה סיקור. מתי עוברים לווינה ?