מבדיקת מסלול הקריירה של זוכי העבר באירוויזיון עולה כי הניצחון אינו מבטיח הצלחה במצעדים הבינלאומיים. מי הם הכוכבים ששרדו את היום שאחרי ומי נעלמו מהתודעה?
הניצחון באירוויזיון – ברכה או קללה? מצד אחד, אין עוד במה בעולם שמעניקה חשיפה מטורפת כזו בלילה אחד. מצד שני, הרשימה של זמרי ‘להיט אחד’ שזכו ונעלמו היא אינסופית. האם זמר שקוטף את המקום הראשון באמת יכול להצליח בשוק הבינלאומי הקשוח, או שהוא נדון להישאר לנצח רק בתוך ‘ארכיון האירוויזיון’? אז יצאנו לבדוק למה רוב הזוכים נשכחים רגע אחרי שהקונפטי מתפזר, ואיך זה שדווקא אלו שהגיעו לתחרות כשהם כבר כוכבים מבוססים, הם כמעט היחידים שהצליחו למנף את הגביע לקריירה ארוכת שנים.
ההילה סביב האירוויזיון מייצרת אשליה כאילו המנצח הופך ברגע אחד למלך המוזיקה העולמי. בפועל, המציאות מוכיחה שהזכייה לא מעניקה ערך מוסף אמיתי בשוק הבינלאומי הקשוח. רוב הזוכים מגלים שהניצחון הוא דווקא שיא הקריירה ולא תחילתה, ומי ששורד בתודעה הם כמעט אך ורק האמנים שהגיעו לתחרות כשהם כבר כוכבים מבוססים בזכות עצמם.
דוגמה אקטואלית למסלול הבעייתי של הזוכים ניתן לראות אצל יוהנס פיטש (Johannes Pietsch), המוכר בשם הבמה ג’יי ג’יי (JJ), שזכה בשנה שעברה עם השיר “Wasted Love“. למרות קולו הייחודי, בחודשים האחרונים הוא עלה לכותרות בעיקר בשל התבטאויות חריפות נגד ישראל ופחות בזכות מוזיקה חדשה שכבשה את המצעדים. באותו מסלול צועד גם נמו (Nemo), זוכה השנה הקודמת עם השיר “The Code“. במקום להוביל את טבלאות המצעדים, שמו של נמו נקשר בעיקר בהתנהגות פרובוקטיבית סביב השתתפותה של ישראל בתחרות, ובעקבות כך, גם בחשיפות על עברה הבעייתי של משפחתו בהקשר הנאצי.
נראה כי עבור זוכים רבים, ייצור כותרות פוליטיות היא הדרך היחידה להישאר רלוונטיים בתקשורת; בלי הפרובוקציות הללו הם היו נעלמים מהתודעה הציבורית לחלוטין, פשוט כי לא הצליחו לספק אף כותרת מוזיקלית משמעותית אחת מאז רגע הזכייה.
ההיסטוריה מלמדת שרק מי שהיה “מוצר אפוי” לפני התחרות הצליח לפרוץ באמת. סלין דיון (Céline Dion), שזכתה עבור שווייץ ב-1988 עם השיר “Ne partez pas sans moi” (בעברית: “אל תעזבו בלעדי”), כבר הייתה כוכבת ענקית בקנדה לפני כן. עבורה, האירוויזיון היה רק תחנת מעבר בדרך לקריירה עולמית מתוכננת היטב. כך גם במקרה של להקת אבבא (ABBA), שזכתה ב-1974 עם השיר “Waterloo“. הלהקה כבר רשמה הצלחות מקומיות באירופה לפני הניצחון, והשתמשה בבמה כדי להזניק מכונה משומנת של להיטים.
לעומתם, אמנים שהגיעו כ”הבטחות” אלמוניות גילו שהנפילה מהירה מאוד. לורין (Loreen), שזכתה פעמיים, היא דוגמה חריפה לכך: למרות ההצלחה של “Euphoria” ב-2012 ושל “Tattoo” ב-2023, היא לא הצליחה לייצר רצף של להיטים בינלאומיים בעשור שביניהם. רוב השירים שהוציאה בפרק הזמן הזה דשדשו במצעדים המקומיים בשוודיה בלבד ולא הצליחו לחדור לשוק הגלובלי. עבור שאר העולם, לורין פשוט הפסיקה להתקיים מוזיקלית עד שחזרה שוב אל במת התחרות כדי להזניק את הקריירה שלה מחדש.
בגזרה המקומית שלנו, הסיפור של דנה אינטרנשיונל הוא המרתק ביותר. הניצחון ב-1998 עם “Diva“ פתח לה דלתות לראיונות בתוכניות האירוח הגדולות בעולם והפך אותה לאייקון תרבותי בינלאומי בשל סיפורה המיוחד. עם זאת, במובן המוזיקלי, דנה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה עם רצף להיטים בינלאומיים חדשים שכבשו את אירופה, והקריירה שלה נשארה ממוקדת בעיקר בשוק הישראלי ובמופעי נוסטלגיה. כך גם המקרה של קונצ’יטה וורסט (Conchita Wurst), שזכתה ב-2014 עם “Rise Like a Phoenix“, והוא נחשב לעצוב אף יותר. קונצ’יטה הפכה לדמות מוכרת גם היא בשל סיפורה המיוחד, אבל רק בהקשר של האירוויזיון, ולא הצליחה לייצר אף להיט משמעותי מחוץ למסגרת התחרות. עובדה היא שמאז שהודיעה על רצונה להיפרד מהדמות ומההקשר האירוויזיוני, היא כמעט נעלמה לחלוטין מהנוף המוזיקלי העולמי.
בסופו של דבר, הנתונים מראים שלזכייה באירוויזיון אין ערך מוסף אמיתי בבניית קריירה בינלאומית ארוכת טווח. התחרות מייצרת רגע טלוויזיוני חזק, אך השוק הבינלאומי דורש הרבה יותר מפסלון זכוכית. מי שמצליח לשרוד את מבחן הזמן הם האמנים שהיו כוכבים עוד לפני שעלו על הבמה, בעוד ששאר הזוכים נאלצים להסתפק במקום מכובד בארכיון, או בניסיונות נואשים לייצר כותרות פוליטיות כדי שלא ישכחו את שמם.
לבסוף, אי אפשר להתעלם מהמחיר הנפשי הכבד שמשלמים הזוכים. עבור אמנים צעירים שאינם כוכבים מבוססים, הניצחון הופך מהר מאוד למשקולת נפשית. הכוכבת שלנו, נטע ברזילי, שכבשה את העולם ב-2018 עם “Toy“, שיתפה לא פעם בתחושות הדיכאון והריקנות שליוו אותה ביום שאחרי, כשהאדרנלין של 200 מיליון צופים התחלף בלחץ אטומי לעמוד בציפיות.
המקרה של נטע אינו חריג. אמנים כמו קונצ’יטה וורסט או סלבדור סובראל (Salvador Sobral) שזכה ב2017, גילו שהגביע כובל אותם לדמות אחת ספציפית, ובמקום לפתוח להם דלתות, הוא לעיתים כולא אותם בתוך “כלוב של זהב”. מי שלא מגיע עם חוסן נפשי ותשתית מקצועית של שנים במקצוע, מוצא את עצמו מתרסק אל מול הביקורת והציפיות. בסופו של יום, עבור הטירונים, הניצחון באירוויזיון הוא לא תחילת הדרך אל האושר – אלא הדרך המהירה ביותר אל השחיקה, הדיכאון והשכחה.
מה שמוביל לתהייה: האם בכלל שווה להילחם עבור המקום הראשון, או שבתעשיית המוזיקה של היום, עדיף לפעמים להסתפק במקום נמוך יותר ולוותר על “קללת הגביע”?
תחרות האירוויזיון לשנת 2026 תתקיים בעיר וינה שבאוסטריה, בעקבות זכייתה של המדינה באירוויזיון 2025 עם השיר “Wasted Love” בביצוע ג’ייג’יי (JJ). התחרות תערך בהיכל “Wiener Stadthalle”, ההיכל המקורה הגדול ביותר באוסטריה, כשחצי הגמר יתקיימו ב-12 וב-14 במאי והגמר ב-16 במאי. זוהי הפעם השלישית שבו וינה מארחת את האירוויזיון, אחרי שאירחה בעבר ב-1967 וב-2015.
רוצים להישאר מעודכנים? רוצים לקבל את כל חדשות האירוויזיון ישירות לטלפון הנייד ברגע פרסומם? לחצו על הפעמון הכחול המופיע בצד ימין למטה – וכל פעם שתצא ידיעה חדשה הקשורה לאירוויזיון – אתם תהיו הראשונים לדעת!
עודכן לאחרונה בתאריך 1 באפריל 2026 02:45 על ידי נוי יהוידע
